זמן שינוי...

טיפ השבוע: נקודות לחיצה להקלה מיידית במצבי סטרס בשעת הצורך, יש לקחת את האגודל והאמה בשתי הידיים להניח את האגודלים על שתי הרקות (נקודת האמצע בין קצה העין לקו השיער) ולהפגיש את האמות בנקודה אחת בין ומעט מעל הגבות (מה שנקרא "העין השלישית"). להחזיק כך את הידיים ולקחת שלוש נשימות עמוקות. גם עיסוי קל של הנקודות עם תמצית לבנדר יעשה עבודה נפלאה. אחרי שנשמת, רציתי לשתף אותך במשהו חשוב שהבנתי

היום... [ זה קצת ארוך, אני יודעת, אבל יש פואנטה בסוף ;) ] אני עוברת דירה עוד כמה ימים ובשעה טובה התחלתי לעבור על הדברים שלי, למיין ולעשות סדר. בשנים האחרונות אני עוברת דירה סידרתית (שלא לומר כרונית), וכך יוצא שכל שנה והיו גם תקופות קצרות מכך, אני אורזת הכל ומעבירה את עצמי למקום אחר וחדש. מכיוון שהתרגלתי לסיפור וגם בגלל שב99% מהמקרים אני דוחה הכל לרגע האחרון, פיתחתי שיטת אריזה מהירה במיוחד, שלא מתעכבת על "קטנות". כך יוצא שלמעט בגדים או דברים גדולים שאני מחליטה שהגיע הזמן להיפרד מהם, אני פחות או יותר מעבירה את אותו הציוד, מדירה לדירה, במשך שנים. זה אומר, שבין שאר החפצים שלי, יש לי (רשימה חלקית ביותר): מכתב הצעת חברות מכיתה ד', ברכות יומולדת מכל הגילאים, פתקים מהתיכון, יומנים מגיל ההתבגרות, תלושי משכורת מ2005, שיני בינה שעקרו לי (כן, איכס), שירונים לחגים, מלא פיצ'פקעס וכו' וכו' וכו'..... כל מיני דברים שאני פשוט כבר רגילה לדחוף לארגז, להוציא ולשים במגירה, לפתוח אותה אחרי שנה, לשים בארגז אחר ולהעביר אותו לדירה חדשה. אני לא מסתכלת עליהם, בטח לא מראה אותם לאף אחד, הם פשוט שם, תזכורת אילמת ונוסטלגית למי שהייתי פעם. היום פעם ראשונה שהסתכלתי על כל המכתבים, הדפים, הברכות והשטויות ושאלתי את עצמי למה הם כאן. למה אני כבר שנים סוחבת אותם ממקום למקום, כאילו הם מה שמגדיר אותי, כאילו בלעדיהם אני לא אזהה את עצמי או לפחות את הילדה החמודה שהייתי. היום פעם ראשונה שהבנתי שאני לא מזדהה איתם יותר. והבנתי משהו משמעותי הרבה יותר: אנחנו כל כך רגילים לראות את עצמינו בדרך מסויימת שלרוב אנחנו לא עוצרים ל

חשוב אם אלה באמת אנחנו או אם ככה אנחנו רוצים להיות. אני אתן דוגמה: מאז שאני קטנה היה לי קושי עם מספרים, תחום שלא בא לי בקלות ושהייתי צריכה להשקיע ולהתאמץ אקסטרה בשביל להבין אותו. אז זה התחיל ביסודי כ"אני לא אוהבת חשבון", המשיך בתיכון כ"אני שונאת מתמטיקה!!!" והתפתח עם הזמן ל"מה הטעם, אין לי מושג מה עושים עם זה". זה פשוט היה חלק ממני, הפחד ממספרים ואי היכולת להתמודד עם כל מה שקשור אליהם. עד כדי כך שוויתרתי מראש. עד כדי כך שכל פעולה חשבונית מעבר לחיבור או חיסור הלחיצה אותי. רצה הגורל ובחרתי במקצוע שמחייב אותי להיות עצמאית. שמחייב אותי לדאוג להכנסות ולהוצאות שלי, שמחייב אותי לעשות תוכנית עסקית, שמחייב אותי להתעסק עם כסף ומספרים. הייתי צריכה להתמודד עם זה. הייתי צריכה לצאת מגדרי, לצאת מהקונספציות שלי על עצמי ולהשתנות. הייתי חייבת להפסיק להזדהות עם הרתיעה מחישובים וממספרים ולהתחיל לתפוס את עצמי בצורה אחרת. זה היה תהליך אבל לכל אורכו לא הרשיתי לעצמי להישאב לדפוס חשיבה הזה ואכן, היום אני לא החברה הכי טובה של מספרים (עדיין תוקפים אותי רגעים שאני קלולס לחלוטין), אבל אני כבר לא פוחדת לנסות ולהתמודד. זוהי דוגמה פשוטה לאיך משהו קטן שאנחנו רגילים לחשוב על עצמינו (ושגם לא בהכרח נכון!) יכול להשפיע על כל צורת ההתנהלות שלנו... אם אני חושבת שאני לא טובה בדיבור מול קהל, כל פעם שאצטרך לדבר מול כמה אנשים אכנס ללחץ. אם אני חושבת שאני לא יכולה לעשות משהו, לא יכולה להצליח במשהו, כל התמודדות עם אותו דבר או אפילו מחשבה על הצורך להתמודד תכניס אותי לסטרס נוראי... אז הגיע זמן לשינוי! הגיע זמן להתבונן רגע על תכונות שלנו שנראות לנו מובנות מאליהן ולשאול את עצמינו: האם אני באמת ככה? האם אני רוצה שזה ימשיך להגדיר אותי? ואם התשובה היא לא, אז צריך להיות עם מודעות, לא לקבל מחשבות שמגבילות ועוצרות אותנו, לא להיכנע להרגל... בהצלחה :)